אמרה לי המורה של ביתי באסיפת ההורים הראשונה בכיתה י'.כיתה חדשה.  מחנכת חדשה אבל המשפט הזה לגמרי ישן. אתם יכולים לתאר לעצמכם שזאת לא הפעם הראשונה ששמעתי את ההערה הזאת ובתור אמא מופנמת שגם הייתה "שקטה מדי" בילדותה, אני מודה שהמשפט הזה מקפיץ אותי מהרבה סיבות.

ראשית, המלה "אבל" מייצרת ניגודיות בין החלק הראשון של המשפט לחלקו השני.  כלומר, תלמיד "טוב" הוא לא תלמיד "שקט". כשמורים נשאלים מיהו בעינם התלמיד הטוב, כמעט תמיד, עולה נושא ההשתתפות או יותר מדויק ההשתתפות הפעילה.  תסכימו איתי שהשתתפות בלמידה יכולה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות – בעומק העבודות, באיכות שעורי הבית, בסיכום החומר, בהוצאת מסקנות ותובנות מהנושא ועוד.  בנוסף, אין כמובן כל קשר בין תלמיד טוב להיותו שקט או דברן בכיתה. ילד שקט בכיתה, פעמים רבות, נתפס כילד שלא מתעניין בשיעור, לא מרוכז, לא אכפתי כשבהחלט יתכן שההפך הוא הנכון, והילד חושב על הנושא, מעבד את הנתונים, מקשר בין מה שהוא ראה ושמע ומגבש דעה שאותה יחליט אם לשתף עם כולם או לא.

האידיאל של התלמיד הטוב, התלמיד המשתתף ,לא צמח משום מקום.  זאת אחת ההטיות שנוצרה בחברה המערבית, חברה מוחצנת. הטייה שהשתרשה בחיינו וממשיכה להיות נוכחת במוסדות החינוך ובארגונים.  סוזן קיין, מחברת "שקט", מציינת את בית הספר כדוגמא עוצמתית להטייה הזאת.  לא רק שמצפים ממך כתלמיד להשתתף, אתה אמור לעבוד בקבוצה, להיות בסביבה רועשת ואינטנסיבית בה אין לך את היכולת לקחת זמן להיות בסביבה שקטה עם עצמך.  דבר, שהוא חיוני עבור ילדים שקטים, שבדרך כלל, השקט שלהם הוא חלק מהיותם מופנמים ואינו מהווה בעיה כלשהי.  למעשה, אתה מוערך ומקבל ציון על כמה אתה מתנהג כאדם מוחצן.  השתתפות כבר מזמן הפכה למרכיב שנכלל בציון המקצוע.  כשהסטנדרטים למולם מוערכים הם "סטנדרטים מוחצנים", ברור למה הבת שלי ועוד ילדים שקטים נוספים נחשבים לילדים "שקטים מידי".  באופן טבעי, כשמוצמדת המלה "מידי" לא משנה לאיזה תואר, זה מרמז על כך שיש בעיה. בדרך-כלל, כשאתה כהורה מקבל את המסר שלילד שלך יש בעיה , אתה מנסה "לתקן" אותה. 

בשלב הזה, חשוב לי להרגיע אתכם ולומר "שהכל בסדר". לילדים שלכם, כמו לילדה שלי, אין ממש בעיה.  השקט שלהם נובע כנראה, מהיותם מופנמים.  מופנמות מוגדרת כאופן בו אדם נטען באנרגיה.  אנשים מופנמים זקוקים לסביבה שקטה, עם עצמם,  כדי להיטען באנרגיה בעוד שאנשים מוחצנים זקוקים לסביבה עם גירויים כגון אינטרקציה חברתית כדי להיטען באותה אנרגיה.  אין דרך שהיא טובה יותר או נכונה יותר ודרך אחרת שהיא שגויה.  למרות זאת, ילד שקט שגדל עם המסר "שמשהו לא בסדר איתו" מצד אחד, וחווה את דאגת היתר שלכם כהורים מצד שני, עלול לפתח הימנעות.  לכן, חשוב שכהורים :

תבינו שהשקט של הילד שלכם הוא לגמרי נורמלי וטבעי לילדים מופנמים. 

תנהלו דיאלוג פתוח – דברו על מופנמות ומוחצנות במשפחה בצורה טבעית כחלק מהבדלים בינאישיים.  כך, לא תיווצר סטיגמה, לא בנוגע למופנמים, ולא בנוגע למוחצנים.

תכניסו "זמן של שקט" בלו"ז של הילדים שלכם – זמן בו הילד יכול להיות עם עצמו או עם עוד אדם אחד או שניים שבקרבתם הוא מרגיש נוח.  למדו אותם לקחת הפסקות.

תיצרו מרחב פרטי – חדר או מקום אחר בבית שיאפשר לילד פרטיות לעבד את המחשבות והרגשות שלו ולהיטען באנרגיות חדשות.

תאפשרו "זמן חשיבה" – ילדים מופנמים זקוקים לזמן חשיבה ורפלקציה, בלי הצורך "לעשות" משהו.  לעיתים קרובות,  רואים בילדים מופנמים ילדים עצלניים כי הם זקוקים לזמן הזה ונראה כאילו הם לא עושים דבר. למדו אותם להגיד שהם צריכים זמן לחשוב על הדברים.  מומלץ לדבר עם המורה ולהסביר לה שהילד צריך זמן לחשיבה. 

ילדים שקטים, שיחוו קבלה מצד הדמויות המשמעותיות בחייהם, יגדלו להיות מבוגרים בטוחים בעצמם ובעלי חוזקות חשובות בעולם העבודה . הם יהיו יצירתיים, בעלי יכולת גבוהה לאנליזה ופתרון בעיות, מקצועיים ויפתחו קשרים בינאישיים משמעותיים.  ועד אז, בקשה לי למורים של כל הילדים "השקטים מידי", זכרו : יש יותר מדרך אחת לעשות את הדברים…