את טלי היכרתי לפני כשלוש שנים במסגרת עבדותי כסמנכלי"ת לקוחות. טלי הייתה מנהלת לקוחות בצוות אותו הובלתי, שאחרי זמן לא רב הפכה למנהלת מכירות בחברה. כמנהלת מופנמת היה לי סגנון מאוד יחודי, הייתי אומרת שונה בנוף המשרדי. מעולם לא מצאתי את ההזדמנות לעצור רגע, לחזור רגע בזמן ולשוחח עם טלי על החוויה שלה כעובדת מוחצנת שצריכה להתנהל מול בוסית מופנמת. אז הגיעה ההזדמנות והחלטתי לראיין את טלי על החוויה שלה.
נתחיל מהסוף ונחזור להתחלה…איך הייתה לך החוויה לעבוד עם מנהלת מופנמת כשאת מוחצנת ? מה אהבת ? מה היה לך יותר מאתגר ?
אז נתחיל מהסוף. אני לא בטוחה שאני מוחצנת מובהקת. אני חושבת שאני די מעורבת. יש בי לא מעט חלקים מופנמים, רק שהם לא נחווים…(:
ובחזרה לשאלה. החוויה שלי היתה מופלאה. הרגשתי שהחלקים המוחצנים שלי מושלמים על ידי החלקים המופנמים שלך. הרגשתי שיש בינינו סינרגיה מופלאה. השקט הפנימי שלך, הידיעה הפנימית של מי שאת בעולם הזה, בד בבד עם מה שאת מביאה איתך הן ברמה האישית, והן ברמה המקצועית, אפשרו לאישיות המוחצנת שלי להיות ממוקדת ורגועה בעבודה.
היו גם חלקים מאתגרים יותר ?
באופן אישי, אני פחות חוויתי אותם. אבל במבט לאחור אני יכולה לזהות היום את הקושי שהביעו אנשים אחרים בכל מה שקשור לשקט שהשתרר. היו כאלו שחוו את זה כהתנשאות/ריחוק/קרירות/אפתיות.
אני מניחה שהיו גם כאלו שפירשו את השקט כחולשה, וגם כאלו שהשקט שלך שיקף להם את אי השקט הפנימי שלהם
אחד מהמאפיינים הבולטים של מנהלים מופנמים היא שהם לא "נותנים הוראות" ברורות מתוך המקום של לאפשר לכל אחד בצוות לבנות וליצור את הדרך שלו. איפה זה פגש אותך ? החופש לבנות וליצור ? זה לפעמים יכול להיות נפלא ולפעמים גם יכול לאיים.
המופנמות שלך נתנה מקום ליכולות שלי. שתינו לא הרגשנו בתחרות. היה מאוד ברור שאת המנהלת שלי. תודות לשקט הזה שלך, הרגשתי שאת סומכת עליי בעיניים עצומות מה שתרם למוטיבציה פנימית עצומה.
היתה בינינו הבנה והתאמה מוחלטת של עולם הערכים.
היו רגעים של "שקט" בתוך השיחות שלנו ובמערכת היחסים שנירקמה ביננו. איך פירשת את "השקט" הזה ? מה הוא עשה לך ?
האמת? עבורי זו היתה מתנה. רגעים של "להיות" – Being . קצת פחות Doing. הרגשתי שזה מאזן אותי. את אפשרת לי להיות בהקשבה. לעצמי וגם לך. מתוך השקט.
מנהלים מופנמים פחות נוטים לתת פידבק כל הזמן, לחלק מחמאות על עבודה טובה וכו'. איך ידעת שעשית עבודה טובה ? האם זה היה לך חסר ?
אין לי מושג על מה את מדברת…ברצינות. הרגשתי מוערכת כל הזמן. כי, מבחינתי, כל עוד הסכמת לקבל את העזרה שאני הצעתי, עבורי זה היה סימן בלתי אמצעי שאני עושה משהו טוב. אני מניחה שאם הייתי לא בסדר במשהו, כבר היית מיידעת אותי.
זה מעניין מה שאת אומרת – את מדברת על מערכת יחסים המושתת על אמון הדדי שאיפשרה לך להיות רגועה ביחס להערכת התיפקוד שלך. הצורך והתלות שיש לנו הרבה פעמים בפידבק המילולי אולי נובעים מהעובדה שלא מתקיימת מערכת יחסים שמושתת על אמון הדדי. ברגע שאין אמון, המקום שלי מעורר והצורך בפידבק ורבאלי עולה.
מאוד מסכימה עם מה שאת אומרת כאן. השקט שלך הבהיר לי שאת שלמה עם הבחירה שלך בי, וכן שעולם הערכים שלנו מאוד דומה. (ובמקרה שלנו, מאוד מאוד מאוד דומה). מהרגע הראשון הרגשתי שאני סומכת עלייך, ושאת סומכת עליי. לא היה צורך ביותר ממבט. הרגשתי שאת מאפשרת לי להיות מי שאני בעולם בלי ביקורתיות ושיפוטיות שלילית, ועל כן, אם היה לך משהו להעיר, הוא תמיד היה על דרך החיוב. התקיימה בינינו שקיפות מלאה תוך הערכה וכבוד הדדי. תוך הבנה שאנחנו לא רק עובדות. אנחנו בני אדם, וככאלה, אנחנו גם אמהות, בנות זוג ויש לנו עוד "חיים" חוץ מהעבודה, מה שהפך אותנו ליעילות ושמחות.
אני עזבתי את התפקיד והחברה לפני שאת עשית זאת. וכשאני עזבתי, את עבדת מול מנהל מוחצן. הייתי אומרת אפילו מוחצן מאוד. זה היה שינוי גדול. מנהלים מוחצנים מאופיינים ביכולת קבלת החלטות מהירה, בדגש על צורת עבודה שהיא הרבה יותר בצוות ופחות אינדיביואלית, בצורך להביא את הדברים לעובדים עוד לפני שהם לגמרי "אפויים" כלומר הם יעדיפו לדבר את החשיבה שלהם בניגוד למנהלים מופנמים שיעשו חקר מקדים ויביאו דברים שהם לאחר חשיבה די מעמיקה. הם בדרך-כלל יותר נוטים לייצר קשר קבוצתי מאשר אחד על אחד כמו שמנהלים מופנמים מדגישים. אין כאן עניין של טוב או רע. זה פשוט שונה ופוגש אנשים במקומות אחרים. תוכלי להתייחס להבדלים הללו ? מה היה פחות נוח לך כעובדת ? ומה דווקא היה בגדר שינוי מבורך ?
ובכן, אני כאדם המורכב ממוחצנות ומופנמות יחד, יכולה להבין את דרך הפעולה של מנהלים מוחצנים, אבל זה מתנגש עם החלקים המופנמים שבי.
במחשבה נוספת, אני מוצאת שמנהלים מוחצנים הרבה פעמים בעצם רואים בעובדים שלהם "כלים" להוצאה לפועל של הרעיונות והתפישות שלהם, ופחות כשותפים לדרך/תהליך.
יש משהו במוחצנות הזאת, ובעיקר אצל מוחצנים בעמדות כוח, שמביא אותם קצת למקום של סוג של שיגעון גדלות, בבחינת "אני ואפסי עוד", ואת זה אני אומרת בזהירות רבה, אבל מתוך נסיון כואב.
מצד שני, שני המנהלים המופנמים שהיו לי, ואת אחת מהם, היו מאוד מנומסים, דגלו בערכים של ענווה, צניעות, כיבוד האחר, שיתוף פעולה ממקום מאוד רך, נעים, מבין ואנושי, בד בבד עם ההבנה שכשנמצאים בתוך ארגון עסקי, חייבים לעמוד ביעדים העסקיים.
לב העניין הוא הדרך. איך עומדים ביעדים. האם מתוך לחץ/חרדה/פחד ואימה או מתוך רוגע/שמחה/מוטיבציה פנימית/חיזוק הצלחות וכו'.
בדיוק כמו בחינוך. שתי גישות שונות לחיים.
בהזדמנות זו, אני רוצה לומר לך תודה על החוויה הנפלאה שתרמת לחיי. אני מאחלת לנו כחברה מנהלות ומנהלים כמוך. אני מאוד אופטימית ומאחלת לעצמי עוד כאלו חוויות בהמשך חיי בכלל ובחיי התעסוקתיים בפרט.
Be the first to reply