נתקלתי השבוע בתמונה הזאת שמבחינתי היא תמונה שהייתי יכולה לשייך אותה ללא מעט רגעים שחוויתי בחיי. אתם וודאי מכירים את הרגע שהזרקור מופנה אליכם (בלי שביקשתם כמובן).  זה יכול להיות באמצע ישיבה, מפגש חברתי או פשוט באמצע השיעור.  פתאום, אתם מתבקשים להביע את דעתכם / לענות על שאלה כשכל העיינים מופנות אליכם וכולם אוזן לשמוע אתכם.  עבורי, זה רגע מתוח, מלחיץ ואולי אפילו מציף.  ההרגשה שאני במרכז ולא רק שאני במרכז אלא שכל האורות מכוונים אלי, מעלה בראשי את המשאלה  של "להעלם".  פשוט כך.  להשאיר כיסא ריק.  אבל תוך שניות ספורות אותה המשאלה פוגשת במשאלה אחרת.  משאלה שיכירו אותי.  אותי ואת דעותיי.  אותי ואת מה שיש לי לומר.  אותי ואת המקצועיות שלי.  ולכמה רגעים אני כן רוצה להיות בקידמת הבמה.  אני מנצלת את ההזדמנות ופוצחת בנאום. הפתעה גמורה בחדר ואפילו תדהמה ש"השקטה" דיברה ואפילו דברי חכמה. 

חייתי רגעים כאלה לא מעט פעמים כמו שחוויתי לא מעט פעמים רגעים בהם החלטתי להגיד ש: "אין לי מה להוסיף".  רגעים בהם החלטתי להיות נאמנה לעצמי.  למה שהיה נכון עבורי באותו הרגע.

עד כאן, הסיפור הוא די כללי.  אבל לפני כשבוע, מצאתי את עצמי מתחת לזרקור אחר.  זרקור שבו נתבקשתי לספר על ההצלחות שלי בפורום של ישיבת צוות רחבה.  הרגע הזה של "שיווק עצמי", זה לא ממש "אני" אבל, גם עם זה למדתי להתמודד.  לקחתי לעצמי רגע אחד או שניים לחשוב.  הזמן הזה היה ארוך מידי בשביל חלק,  ומישהי ששיתפתי אותה כמה ימים לפני בהצלחה שלי, פשוט אמרה : "את רוצה שאני אספר את מה שסיפרת לי לפני כמה ימים ?" אני, באותו הרגע נהייתי זיקית.  הצבעים שלי התחלפו בכל צבעי הקשת.  מבוכה.  פרצו לטריטוריה שלי.  ושלא תבינו לא נכון.  זה מכל הסיבות הטובות שבעולם אבל, התחושה שלי הייתה שזה לא לגיטימי להפנות את הזרקור אלי ולתוכי ממש.  הרגשתי חשופה.  חלפו כמה שניות בהם ניהלתי עם המופנמות שלי דיאלוג והחלטתי ש"אנחנו הולכות ביחד לעבור את המכשול" ואז כמו גדולה שיתפתי בהשגים שלי.  סיפקתי מה שנקרא "את הסחורה". אמנם במהירות הבזק אבל עשיתי זאת. 

כשאני חושבת על הרגע הזה ורגעים אחרים, עולות בי שאלות שונות שנוגעות לפרטיות ושיתוף, "איטיות" בעולם שמתנהל במהירות הבזק, הצלחות ומשמעותן לנו כחברה. אבל מעל לכל, נוכחת בי התחושה של החבל הדק עליו אנו הולכים כמופנמים בעולם מוחצן…