בחודש האחרון של השנה, גיליתי שאני רוקדת את עצמי.

רוקדת את החיים שלי בדיוק כמו שאני רוצה.

זה קרה בלי ששמתי לב יותר מידי לכך.

אני רוקדת

בלי צורך לרצות את המופנמות שבי – את אותו קול שהיה בתוכי שאמר "אולי זה לא מתאים"

בלי רצון להוכיח לעולם שאני יכולה לעמוד על במה אם זה ברגע שאני ממש לא רוצה

בלי לקבל החלטות רק כי זה מה שיביא אותי ל"צעד הבא"

בלי להשוות את עצמי לאחרים כי הסיפור שלי הוא לגמרי לא הסיפור שלהם

בלי פחד לבקש עזרה כשאני צריכה

בלי לחשוב יותר מידי על "מה נכון" לעשות.

אני רוקדת את החיים שלי ויותר מזה,

אני מפתחת בתוך הריקוד הזה את הצעדים שלי

עם אמונה שאני יודעת לנוע

עם ביטחון שקצב הריקוד שלי הוא מדויק עבורי

עם בחירה בכל יום מחדש איזה ריקוד מתאים לי לרקוד היום

עם ההבנה שיש גם ימים שזה בסדר לא לרקוד

עם ידיעה שלפעמים טוב לי לרקוד לבד ולפעמים כיף לי ממש לרקוד עם פרטנר נוסף ושזה לגמרי בסדר

עם הבנה שגם אם המוזיקה לעתים צורמת, אני עדיין יכולה לבחור את הצעדים שבה

בריקוד שלי אין יותר מקום לשופטים מבחוץ שיתנו לי ציון על הריקוד.

אני פשוט רוקדת.

לפעמים ממש כמו ילדה קטנה

לפעמים כמו רקדנית מקצועית

וזה לגמרי בסדר להיות מי שאני.

הגיע הזמן לרקוד את החיים עצמם

בדיוק כמו שאני רוצה.