כולנו קמים בבוקר, מתלבשים, אוכלים ארוחת בוקר ויוצאים ליום העבודה.  במהלך יום העבודה אנחנו עושים אינספור משימות, נמצאים בסביבות שונות, עם אנשים שונים ובסוף היום חוזרים הביתה בתקווה שעם תחושת סיפוק.  אבל פעמים רבות, עובדים מופנמים חוזרים הביתה כשבראשם מתרוצצות שאלות רבות :

האם עמדתי בציפיות ?

מה חושבים עלי ?

האם אי פעם אצליח ?

אלו הן שאלות שכמובן לא שמורות רק לאנשים מופנמים.  כל אחד מאיתנו היה יכול לשאול אותן אבל התדירות בהן הן נשאלות כפועל יוצא מהאתגרים היחודיים איתם מתמודדים אנשים מופנמים יום יום בעולם מוחצן, הם ללא ספק נחלתם של עובדים מופנמים רבים.

אז מה באמת קורה במהלך יום עבודה שיגרתי ועם אילו אתגרים עובד מופנם מתמודד ?

השעה 09:00 – ניגשת למטבחון להכין לי קפה.  במטבח עוד מספר אנשים שרובם ככולם מנהלים Small talks החל מהסרט שראו אתמול, דרך החולצה החדשה שנקנתה ועד תאור היעד הבא לחופשה.       

ואני עומדת שם כמופנמת ואין לי שום חשק להשתתף בשיחה כי עבורי כמו עבור מופנמים רבים נוספים זאת שיחה שנשארת על פני השטח ולא באמת מזמנת הזדמנות להכרות.  אז אתה בדר"כ מכין קפה מהר, מחייך ויוצא במהרה.  בדרכך לשולחן שלך אתה תוהה איך תייגו אותך ממש הרגע.  האם כסנוב ? אנטיפט ?

השעה 09:30 – אני מול המחשב, יושב ליד השולחן שלי ב open space .  לכאורה, זמן מצויין להתחיל, לצלול ולהעמיק במשימות שלי.  אבל כרבע שעה אחרי שהתחלתי לעבוד, מישהו בצד השני צועק, מישהו אחר בא לשאול שאלה את זה שיושב לידי.  זקוקה לשקט כדי להתרכז ולעשות את עבודתי המקצועית.  מעבר לזה, בכל רגע נתון אני חשופה לכולם – אין קירות, אין דלת.  הפרטיות שכה חשובה לי אבדה.

השעה 10:30 – ישיבה רבת משתתפים.  מעלים לדיון סוגיה חדשה וכולם חוץ ממני צועקים את הדעה שלהם.  אני היחידה שיושבת בשקט – מנסה להקשיב ובו זמנית לעבד את הנתונים, לייצר הקשרים, לחשוב עם עצמי כדי להביע את דעתי.  אין זמן.  הישיבה נגמרה ורק אני שתקתי – מה חושבים עלי ? האם אני נתפסת כזאת שלא באמת יכולה לתת ערך ? האם אני נתפסת כזאת שהיתה אדישה ? לא הייתה ממש בישיבה ?

השעה 12:00 – ארוחת צהריים.  אחרי חצי יום אינטסיבי זקוקה לזמן עם עצמי כדי להחזיר אנרגיות.  אני שוב מתלבטת האם לרדת לבד לאכול או ללכת עם עוד אנשים לאכול יחד ? לא רוצה להיתפס כלא חברותית כי אני לא כזאת.  יחד עם זאת, אני מרגישה שאני חייבת לטעון את הסוללה של עצמי. 

השעה 13:00 – ישיבת צוות – כל אחד מספר על ההשגים שלו.  זה מאתגר אותי.  אני לא אוהבת ולא מרגישה צורך להיות תחת הזרקור ולייחצן את העשייה שלי.  בראשי אני חושבת שבטוח רואים את מה שאני עושה אז למה בכלל להכביר במילים ?  בוחרת לשתף.  מרגישה מבוכה קלה אבל עושה את זה.  לא קל ויש לי דיסונאנס בין הערכים שלי למה שמצופה ממני.

השעה 15:00 – Happy Hour – הזדמנות ל Small Talks – נמנעת.

השעה 16:00 – הפגישה השבועית עם הבוס שלי – הוא שואל אותי שאלות ואני רוצה זמן לחשוב על הדברים.  איך  אני אומרת לו שאני לא יכולה לתת לו תשובה עכשיו ועל רגל אחת ? איך אני מעבירה את המסר שאני זקוקה לזמן חשיבה ?

השעה 17:00 – לוקחת את התיק וצועדת לכיוון המכונית שתיקח אותי הביתה.  אני עייפה.  אני עייפה בעיקר מהצורך לעמוד בסטנדרטים של עולם מוחצן.  עייפה מלהיות לא מובנת, לא ניראת ולעיתים לא שייכת.