לפני מספר שבועות שוחחתי עם יוני, קצין בצבא, תואר שני, שלושה תפקידי ניהול בכירים וסמנכ"ל, שסיפר לי איפה המופנמות פגשה אותו במהלך חייו – איפה היא קידמה אותו ואיפה היא בלמה אותו.  תוך כדי השיחה יוני דיבר על התחושה שלא משנה כמה אתה טוב, כמה אתה מקצועי, יש תחושה אחת שרודפת אחריך כל הזמן : התחושה שאתה "לא מספק את הסחורה". 

כשיוני דיבר, עלו לנגד עייני תמונות מתוך אותה החוויה בדיוק – "לא מספקת את הסחורה".  גם אני ידעתי שאני טובה ומקצועית ובאותה נשימה גם אני הרגשתי שהציפיות ממני הם לגמרי אחרות.  התחושה הכי דומיננטית שחייתי איתה הייתה תחושת האכזבה.  להיות במקום שתמיד מאכזב או פוחד לאכזב היא תחושה מאוד לא פשוטה.  וזה נוגע לפעמים באנשים שאתה הכי פחות רוצה לאכזב.  אלו שאתה מרגיש שנתנו בך אמון.  שהושיטו לך יד.  אלו שסומכים עליך.  אלו שאכפת להם ממך.

זאת כרוניקה כמעט ידועה מראש. 

אתה אומר לעצמך "הפעם זה יהיה שונה".  הפעם אצליח לעמוד בציפיות.  הפעם אהיה "כמו כולם".

וזה לא קורה.  לא כי לא רצית.  לא כי לא ניסית.  לא כי לא התאמצת.

אני זוכרת בברור סיטואציה אחת בה הייתי בכנס חגיגי במלון.  כנס של המחלקה בה עבדתי.  ובכנס הזה, המנכ"ל ניגש אלי, לפני שהסשן התחיל, וביקש ממני לדבר בפני כולם ולהסביר להם איך הגעתי להשגים.  ללמד אותם מה צריך לעשות.  כשהוא ניגש אלי הוא אמר לי "אני זקוק לך".  ואני יושבת שם מול האדם שאני כל כך מעריכה.  מול האדם שאני כל כך רוצה לרצות.  מול האדם שהכי אני רוצה "לספק לו את הסחורה".  ואני לא מצליחה.  אני לא מצליחה לקום ולומר את הדברים, למרות שיש לי המון דברים להגיד בנושא.  משהו משתק אותי.  אני קופאת.  הסשן מסתיים.  הוא לא אומר לי דבר.  אני הולכת לחדרי.  כל הדרך מלווה בתחושת מועקה אדירה.  אני מגיעה לחדר ובוכה.  הדמעות שוטפות אותי.  תחושת כישלון והאכזבה מתערבבות זה בזאת. 

היום, במבט לאחור, אני מבינה שחוויתי הימנעות.  אחת מהסכנות שאורבות לאנשים מופנמים עם השנים.  הימנעות שנוצרה בגלל הפער הגדול שחשתי בין מי שאני לבין איך שאני אמורה להיות.  הפער הזה היה עצום.  עם השנים הצלחתי לצמצם את הפער.  הבנתי שבהרבה מובנים חייתי את "התווית" של המופנמת ולא באמת את עצמי.  האמונות שלי על מי שאני או בעיקר על מי שאני לא, לא בהכרח היו נכונות לגבי. 

הבנתי שאני יכולה להשמיע את הקול שלי ולעמוד על הבמה, כשאני מחוברת למטרה

הבנתי שאני יכולה לדבר על ההשגים שלי מהמקום האותנטי שלי, לפי הערכים שלי, של צניעות ומהמקום של הנתינה

הבנתי שאני יכולה להכין את עצמי מראש ובכך להגדיל את הביטחון שלי

הבנתי שככל שאני אטפח את תחושת השייכות שלי לארגון, כך יקל עליי לבוא לידי ביטוי

הבנתי שאני חייבת להשתחרר מהפחדים כי הם לא באמת משרתים אותי

הבנתי שיש דרך אחרת, שאני יכולה ליצור והיא תביא אותי למקום הנכון

ההבנה היתה השלב הראשון בדרך לשינוי שיצרתי עם השנים.  לצידה היתה לא מעט עבודה מנטלית שבעיקר קשורה לשינוי הסיפור שלי על עצמי ועל המופנמות שהיא חלק מחיי.  עבודה יומיומית שהופכת לחלק משיגרת החיים. 

היום אני מחוייבת לעצמי.  מחוייבת "לספק את הסחורה" קודם כל לעצמי.  מחוייבת לעשות את המיטב לא לאכזב את עצמי.