שנים רבות לא חגגתי את ההשגים שלי.  לא חשבתי שיש לי באמת מה לחגוג.  מה שעבר במוחי הוא שזה "לא ביג דיל".  "מה כבר עשיתי ?" וגם שההשגים שלי היו מאוד משמעותיים ואפילו כאלו שניתן למדוד אותם באופן כמותי כמו : להביא את השוק הישראלי להיות השוק הראשון ,מבין כלל השווקים בהם פעלה החברה, מבחינת כמות המשתמשים במוצר או להפוך חווית לקוח שלילית בשוק מקומי לחווית לקוח חיובית שמכניסה כסף לחברה, לא חגגתי.

שנים שלא ראיתי בזה בעיה עד שנחשפתי למושג "תסמונת המתחזה" והבנתי שכנראה גם אני "הייתי שם" ועד היום אני מדי פעם שמה לב שהתסמונת הזאת מתגנבת לתוכי.

אז מה זה בעצם "תסמונת המתחזה" ?

"אנשים עם תסמונת המתחזה או סינדרום המתחזה, חווים קושי להפנים את הישגיהם ויכולותיהם. הם משוכנעים שהם אינם ראויים להישגים אלה, ונוטים לדחות ראיה או הוכחה חיצוניים להישגים, בטענה שמדובר במזל, תזמון, או הטעיה מוצלחת מצידם. הסינדרום מלווה בחשש ש"המסיכה תיקרע" והמתחזה ייחשף." (ויקיפדיה).  כלומר, אנשים שחווים את "תסמונת המתחזה" בדרך-כלל חושבים שכל האנשים שמסביבם גם השיגו דברים דומים ושהם באותה רמה שלהם – גם אם זה לא נכון.  לכן, הם לא רואים בהשגים שלהם משהו שראוי לחגוג אותו כי הם לא באמת ראויים להכרה יותר מהאחרים.

המונח נטבע על-ידי הפסיכולוגיות פולין קלנס וסוזן אימאס ב 1978 . הספרות המקצועית מציינת כי בין 70%-60% מהאנשים חווים את התסמונת מידי פעם ויש כ 40% שיחוו אותה בתדירות גבוהה יותר במהלך חייהם.

בתחילת הדרך נטו לייחס את התסמונת בעיקר לקבוצת נשים מצליחות או קבוצות מיעוטים אבל עם השנים גילו כי היא נפוצה גם בקרב גברים וילדים מחוננים.  מדובר בתופעה שכיחה למדי.

סימני ההכר הם :

• מרגישים כמו מישהו אחר. פחד מחשיפה כי רואים בה הונאה או זיוף
• פחד מכישלון
• באופן קבוע, המעטה בהשגים ובחוזקות וראייתם כמשהו שאנשים אחרים מעריכים יתר על המידה או מגזימים בהוקרה שלהם אותם
• יחוס ההשגים לנסיבות מזדמנות או מקריות לדוגמא למזל
• פרפקציוניזם במטרה לפצות על החסרונות

למה אנשים מופנמים נוטים לחוות יותר את "תסמונת המתחזה" ?

אנשים מופנמים נוטים במהלך חייהם לחוות את "תסמונת המתחזה" יותר מאנשים מוחצנים.

ישנן שתי סיבות עיקריות לכך:

1. עולמם של אנשים מופנמים מתנהל מהפנים לחוץ. הם נוטים לרפלקציה עצמית שזה יכול להיות מנוע נפלא לצמיחה אישית אבל, יש לזה גם חיסרון כי לעתים זה מביא לביקורת עצמית שיכולה להניע את הרגשת המתחזה.
2. היות ואנחנו חיים בעולם מוחצן, חלק מהמופנמים הפנימו את המסר מהחברה שאם הם רוצים להצליח, עליהם לסגל לעצמם התנהגות מוחצנת. ולכן, כשהם חווים הצלחה, הם מייחסים את זה ל"משחק" שהם משחקים ולא ל"אני" האמיתי שלהם.  הם שוכחים כמה הם עבדו קשה כדי להגיע להשגים האלו ומרגישים שכאילו הקרדיט שייך למישהו אחר או לעצם המצאותם בזמן הנכון ובמקום הנכון.

אז מה ניתן לעשות ? איך מתמודיים עם "תסמונת המתחזה"?

1. לדבר על זה – כאנשים מופנמים אנחנו נוטים לשמור את המחשבות שלנו לעצמינו.  במקרה הזה, חשוב לדבר על "תסמונת המתחזה" כדי לנרמל את התחושות שלנו.  כנראה שנגלה שגם האנשים סביבינו מתמודדים עם אותם הדברים.
2. להתנהג באופן אותנטי – זה בסדר להתנהג כאדם מופנם. אין בכך שום דבר רע אלא להפך.  מופנמות מביאה איתה חוזקות יחודיות ומשמעותיות.  אימוץ התנהגות מוחצנת לאורך זמן לא רק שעלולה להוביל ל"תסמונת המתחזה" אלא גם מביאה לשחיקה משמעותית.
3. להתאמן בלקחת קרדיט על ההשגים שלך – חשוב להתחיל ולסגל חשיבה שאתה מקבל הוקרה והערכה על ההשגים שלך כי אתה ראוי לכך. זה לא משנה אם קיבלת עזרה במהלך הדרך או מישהו לימד אותך משהו, בסופו של דבר זה אתה שאמרת "כן" להזדמנויות שנקרו בדרכך, למדת, התאמצת ועשית עבודה זה מה שהביא אותך להשגים.  במקביל, כדאי להזכיר לעצמך שחשוב שתיקח קרדיט על ההשגים שלך.  אפשר להתחיל בלכתוב בסוף כל יום את ההשגים שלך.  זה תרגיל טוב שממנו אפשר להתחיל לשנות את החשיבה שלך.
4. לחגוג את ההשגים שלך – מוזר ככל שזה יכול להישמע לאנשים מופנמים, חשוב לסגל את ההרגל של לציין/לחגוג את ההשגים שלך. כל אחד לפי איך שמתאים לו.  מה שחשוב זה עצם העצירה וההוקרה העצמית.
5. לקבל את חוסר השלמות שלך – להיות פרפקציוניסט לאורך זמן זה מעייף. מעבר לכך, אם אתה כל זמן מחפש שלמות, לא תוכל להגיע לעולם אליה (כי אף אחד מאיתנו הוא לא מושלם) ואז, תרגיש את תחושת ההונאה באופן מתמיד.

לחוות את "סינדרום המתחזה" זה לא גזרת גורל.  ניתן להתמודד בהצלחה עם התחושות שמתלוות לסינדרום.  המפתח הוא כמו בכל שינוי, התמדה, צעדים קטנים כל פעם וסבלנות.