מכירים את הסיטואציה בה אתם הולכים לקיים שיחה עם הבוס שלכם כדי לבקש ממנו משהו שקשור אליכם ?    אני נזכרת בסיטואציה שלא היה לי נוח בה כי היא מערבת בתוכה כל כך הרבה ממני כמופנמת.   הארתי למנהל שלי את העובדה שאני עובדת בלי הפסקה.  ואני נזכרת שהבעיה היא שתמיד הייתה לי (ואני מודה שלפעמים עדיין יש לי) ציפייה שיראו את העשייה שלי.  כמה פעמים שמעתי את המפשט "את לא מדווחת מה את עושה" או בגירסה קצת שונה "יש פעמים שאני לא בטוחה מה את עושה…" אלו הם משפטים שרק לאחר שנים ששמעתי אותם הבנתי שמופנמים נוספים שותפים להם.  "למה לעזעזאל הוא לא יכול לראות ? הרי אם אני הייתי המנהלת הייתי רואה…"אז זה אחד ההבדלים המובהקים בין אנשים מופנמים לאנשים מוחצנים.  אנחנו לא מדווחים / משתפים בעשייה שלנו כי אנחנו בטוחים שרואים אותה וכי אנחנו ממש לא זקוקים לאישור מאף אחד על העשייה שלנו.  כנראה, שאנחנו די בטוחים בעשייה המקצועית שלנו 😊

מעבר לזה, זה שם אותי (אותנו) במרכז.  כל תשומת הלב תהיה עלי (עלינו).  דבר שאני(אנחנו) כל-כך לא אוהבים ושגוזל ממני (מאיתנו) המון אנרגיה.

כל הסיטואציה מחיייבת גם תשובות מהירות תוך כדי השיחה ומה אם לא אצליח להגיב מיידית ? ומה אם יהיה לי בלאקאוט ?   ואם אגיד "אני צריכה לחשוב על זה" איך זה בכלל יתקבל ? האם שוב יחשבו שאני לא חכמה ?

אני מושיטה יד – האם היד השניה תושט לעברי או שאשאר שם לבד בתחושתי ?  

מאתגר אבל אני כבר אומרת לעצמי "אני הולכת לעשות את זה יהיה מה שיהיה" "גם אם הוא יכעס, זה לא שלי – זה שלו" אני בוחרת להגיד (הפעם) ולומר את אשר על ליבי. 

המחשבות לא פוסקות.  הלב דופק.  הבטן כאובה.  אני מרגיעה את עצמי.  אתכונן, אתן את מיטבי וזה הרי מה שחשוב באמת.  אני הולכת להציב את עצמי במרכז.  הפעם, הזרקור יאיר עלי והוא יאיר את המיטב שבי : את העשייה הענפה שלי, את הניהול העצמי שלי, את המחוייבות שלי, את ההשקעה, את העומק והמקצועיות שלי את העובדה שאני יכולה להיות דוברת רהוטה. 

ואולי רק אולי אצליח לשנות ולו לרגע אותי ואותך…..

שלכם,

קרן