הפעם, תמונה שצולמה אתמול והיא דומה לכל כך הרבה תמונות באלבום שלי.  תמונת הבלתי נראית.  השעה, שעת צהריים.  במשרד מספר אנשים מצומצם.  אני שקועה בעבודתי (כמו מופנמת אמיתית ) ולרגע אחד אני מרימה את ראשי מהמחשב ורואה מבעד לחלון שתי חברות צוות הולכות לאיטן עם ארנק ביד.  אני מיד עושה את החיבור המתבקש בין שעת צהריים, ארנק ושתיים צועדות ומבינה שהן הלכו לקנות אוכל.  מתחילה בי תחושה של עלבון – כמה קשה זה כבר יכל להיות לעבור גם בחדרי ולשאול אם אני רוצה שיקנו גם משהו בשבילי ? אני מבינה שאין לי ברירה אלא לצעוד לעבר המטבח ולחפש משהו לנשנש….אני מוצאת… ותוך כדי עיסוקיי במטבח אני מבינה שהארבעה הנוספים במשרד מחכים שהשתיים יחזרו עם פיצות בידיהן כדי שיוכלו לזלול יחד איתן.  תחושת העלבון מתפשטת בגופי.  באותו הרגע, אני מבינה שלא רואים אותי.  מעין תחושת ניכור לא נעימה.

אני חוזרת לחדרי והמחשבות לא מפסיקות לעבור לי בראש….."האם אני והשקט שלי מפחידים כל-כך ?" "למה בכלל אנשים מתנהגים כך ?" "מתי הפכתי לבלתי נראית?"

אני מריצה בראשי מחשבות – "האם להגיד להם משהו ?" ואני קולטת באותה שניה שזה "אני" ו"הם" – שני מחנות שנוצרו משום מקום….מתי בכלל הם נוצרו ? אני מדברת עם עצמי וחושבת, מדברת וחושבת והמחשבות לא מפסיקות לרוץ בראשי..

אתמול, למדתי ש :

•   צריך לייצר דיאלוג מתמיד ורציף עם האנשים שמסביבנו סביב המופנמות שלנו ומשמעותה
• "לטנגו צריך שניים" – אם זה שעומד מולי, אינו מעוניין בהכרות, שלא נדבר על קשר, זה "שלו" ולא "שלי"
• "יש הרבה דגים בים" – אימרה כל כך נכונה – חייבים להמשיך ולמצוא את הדגים שכן ירצו להכיר בצורה אמיתית וכנה, כזאת שאנחנו מכוונים אליה.  יש דגים כאלה בים.  הכרתי כאלה ואני עוד בטוחה שבמסע שלי אפגש איתם.

אני לא מוותרת ומקווה שגם אתם לא תבחרו לוותר ובכל הכוח תבחרו יחד איתי להרים את הראש ולצעוד קדימה.

שלכם עם חיוך ולגמרי נראת ברגע זה,

קרן