זה כבר זמן מה שאני צועדת בדרך העצמאית….הדרך שבחרתי.  הדרך שמאפשרת לי לנהל את הזמן שלי.  להוביל על-פי הערכים שלי.  לבחור את השותפים שלי.  להגשים את עצמי. זאת, ללא ספק, הדרך שמאפשרת לי גם לרוץ בכל הכוח אבל, גם רגע לעצור ולנשום.

במסע שלי עם המופנמות לאורך השנים למדתי המון.  למדתי לתקשר בצורה אפקטיבית, למדתי לייצר תחושת שייכות, למדתי להקשיב לעצמי, למצוא את האיזון.  למדתי נטורקינג, לשווק, להוביל פרזנטציה בביטחון. למדתי את החזוקות שלי ואיך למנף אותם.  למדתי להראות ולהיראות.

אבל השבוע, כאילו היקום שלח לי מסרים שאולי הגיע הזמן לקפוץ לשלב הבא.  שלב שהוא עוד לא לגמרי ברור ולא לגמרי ידוע אבל, כבר לא מעט זמן, מרגיש לי שהוא "שם".

ואז, עם המסר הגיע גם הפחד.  הפחד להפוך למה שאני "לא" – מוחצנת.  הפחד כאילו לעבור את הגבול שנמצא בדמיוני בין "האני האמיתי" ל"אני אחר".  הפחד לאבד שליטה. ואני מנהלת דיאלוג עם הפחד הזה.  מנסה להבין למה הוא הופיע בכלל ? ולמה דווקא עכשיו ?  מה הוא בא לומר ? ולמה הוא מפריע לי עכשיו להיות אמיצה ? ומה אם אגלה שאני לא תמיד אמיצה ? שגם אני מפחדת ?

אני מבינה ברגע אחד שהפחד שם אותי בדיוק במקום החשוף והלא פשוט.  הוא שם אותי מול עצמי.  מול הפגיעות שלי.  מול היכולת שלי לנהל את שלל הרגשות והתחושות. מול היכולת שלי לעשות את השינוי.  מול הצמיחה. מול התקווה.

אני מבינה שאני לא רוצה ולא צריכה לחיות על-פי "ספר אחד". 

אני מבינה שאני לגמרי חופשיה.

אני מבינה שהגיע הזמן להתעמת.

הגיע הזמן להרחיב את הגבולות הקיימים.

הגיע הזמן לבנות מהקיים משהו חדש.

הקרקע רועדת אבל אני לגמרי יודעת שהיא יציבה.

אני יודעת שאני יכולה.