הפעם, קפצתי המון שנים קדימה בזמן לתמונה הכי עוצמתית באלבום שלי.  היא עוצמתית מבחינת סערת הרגשות שהתחוללה שם ובאותה נשימה היא עוצמתית בשל ההחלטות שקיבלתי להמשך דרכי כמופנמת בעולם המוחצן….החלטות מהסוג הזה שמשנות את חייך לעד.

אני כבר בתפקיד ניהולי, סמנכ"לית בחברה בינונית בגודלה.  עובדת כבר שנה תחת מנכ"ל מוחצן ברמות קיצוניות ביותר.  מאותם המנהלים בסגנון המפקד שמוריד פקודות שצריך למלא.  מנהל של פעם.  מנהל שכל הזמן מדבר ומייחצן את עצמו. כבר כמעט שנה שאני מנהלת צוות של שבעה עובדים, מגיעה להשגים שהחברה לא הגיעה אליהם מזה שנים רבות.  משקיעה שעות רבות בעבודה בעיקר בהעצמה והצמחת הצוות שלי.  אני מנהלת ממקום של מנטורינג, יוצרת יחסים משמעותיים בתוך החברה ועם לקוחות וכאילו הכל נראה שזורם לכיוון הנכון.  אבל, אז באות שיחות חוזרות ונשנות שדורסות אותי ואת סגנון הניהול שלי.  שיחות נזיפה של המנכ"ל בי בעיקר על הרקע של "השקט" שלי בישיבות המורחבות של כלל החברה והתמיהה שלו למה אני לא מייחצנת את ההשגים שלי ושל הצוות שלי אל מול כולם ? זה נוגע בתחום של למה אני לא משווקת את עצמי אבל זה הרבה מעבר לכך…זה ממש כעס שמופנה כלפי על למה לעזעזל יש בי את "הדפקט" הזה – חוסר היכולת לקום ולדבר בספונטניות מול כולם ? למה חלק ניכר מהיום אני "מבלה" בשתיקה ?  הרי זאת פקודה מלמעלה שניתנה וחוסר יכולת שלי לספק את הסחורה פעם, אחר פעם, אחר פעם, אחר פעם….התסכול שלי הלך וגבר וההתנגדות שלי לספק משהו שלא האמנתי בו  ובחשיבות שלו הלכו וגברו.  הכעס מהצד שלו הלך וגבר, ואז הגיע הרגע בו הוא קרא לי ואמר לי שהוא מוריד אותי מניהול הצוות והציע לי להישאר בחברה בתפקיד אחר אל מול הצוות שלי.  באותן שניות, החלו הדמעות לזלוג מעייני.  רציתי להעלם. באמת.  איך יכול להיות שכל העבודה שעשיתי וכל ההשגים שהגעתי אליהם נמחקו בין רגע ופינו מקום למנהל חדש מוחצן ? איך יכול להיות שיש רק דרך אחת שבה צריך לעשות את הדברים ? ולמה זאת לא הדרך שלי ? למה ? מה רע בלהיות מנהלת מקצועית, מנטורית מעולה שמצמיחה את הצוות שלה ? מה החטא הגדול ?

הדרך הייתה ברורה וסומנה….משסרבתי לעבור תפקיד,  פוטרתי ובשיחת הסיום המנכ"ל אמר לי "מעולם לא פגשתי אנשים כמוך….מופנמים".  תחשבו על המשפט הזה…כמה החרגה יש בו.  הרגשתי כמו חייזר בארץ לא נודעת.  תחושת השונות וחוסר ההתאמה ל"מערכת" התעצמה.  נראה שהפעם המופנמות שלי ממש הפכה ל issue והיא גם הסיבה לפיטוריי.  רציתי לצעוק באותו הרגע "אלוהים, איך זה יכול להיות? מפטרים אדם על היותו מופנם ?!"  לא האמנתי שאגיע לרגע הזה.  לא האמנתי שזאת יכולה להיות סיבה לפיטורים (ועד היום אני עדיין מתקשה להאמין). 

זה היה הרגע ששינה את חיי…..החלטתי "לצאת מהארון" ולשים את המופנמות שלי בגאווה בפרונט. מעכשיו, אנחנו זוג ולכל מקום אנחנו הולכים ביחד עם ראש מורם.

שלכם עד הפעם הבאה,

קרן