אמרה לי המורה של ביתי באסיפת ההורים הראשונה בכיתה י'.כיתה חדשה.  מחנכת חדשה אבל המשפט הזה לגמרי ישן. אתם יכולים לתאר לעצמכם שזאת לא הפעם הראשונה ששמעתי את ההערה הזאת ובתור אמא מופנמת שגם הייתה "שקטה מדי" בילדותה, אני מודה שהמשפט הזה מקפיץ אותי מהרבה

נתקלתי השבוע בתמונה הזאת שמבחינתי היא תמונה שהייתי יכולה לשייך אותה ללא מעט רגעים שחוויתי בחיי. אתם וודאי מכירים את הרגע שהזרקור מופנה אליכם (בלי שביקשתם כמובן).  זה יכול להיות באמצע ישיבה, מפגש חברתי או פשוט באמצע השיעור.  פתאום, אתם מתבקשים להביע את דעתכם /

מכירים את הסיטואציה בה אתם הולכים לקיים שיחה עם הבוס שלכם כדי לבקש ממנו משהו שקשור אליכם ?    אני נזכרת בסיטואציה שלא היה לי נוח בה כי היא מערבת בתוכה כל כך הרבה ממני כמופנמת.   הארתי למנהל שלי את העובדה שאני עובדת בלי הפסקה. 

הפעם, תמונה שצולמה אתמול והיא דומה לכל כך הרבה תמונות באלבום שלי.  תמונת הבלתי נראית.  השעה, שעת צהריים.  במשרד מספר אנשים מצומצם.  אני שקועה בעבודתי (כמו מופנמת אמיתית ) ולרגע אחד אני מרימה את ראשי מהמחשב ורואה מבעד לחלון שתי חברות צוות הולכות לאיטן עם ארנק

השבוע היתה לי פגישה בבית ספר חדש שהוקם לפני שלוש שנים. בעודי צועדת לכיוון חדר המנהל אני רואה שהקירות של הכיתות שפונים למסדרון הם שקופים. מיד בסיום הפגישה, הלכתי לחקור מה זה "הדבר הזה" ? מסתבר שזה טרנד שקיים מספר שנים.  הרעיון להקים בתי ספר

הפעם בחרתי לאלבום שלי תמונה שממחישה עבורי את אחת מהחוויות שהיו לי בעולם העבודה שאני קוראת לה "היכולת לראות מעבר לפרטים". כשחזרתי לארץ לאחר 7 שנים בהם גרתי במדריד במסגרת Relocation מטעם מקום העבודה של בעלי, חיפשתי עבודה.  נחתתי בארץ, עם כל החששות שחזרה מהסוג