וואו איזה התרגשות, בכל זאת תמונה ראשונה 
התמונה הזאת לוקחת אותי לשנות התיכון שלי…ילדה "רגילה" לחלוטין (או כך חשבתי לפחות עד אז), תלמידה טובה, עד לאותו הרגע המאוד ספציפי בו היועצת קראה להוריי כדי לשוחח איתם ואיתי על "הבעיה" שלי . אתם בטח מנחשים מה היא אותה "בעיה". בעיית השקט שלי וגם העובדה שאני רב הזמן לבד. היא כמובן לא ידעה לקרוא לזה "מופנמות". היא המליצה להוריי לקחת אותי לטיפול פסיכולוגי.
אני בטוחה שבאותו הרגע עברו במוחי מחשבות רבות וסותרות כנערה מתבגרת : "אני כנראה ממש דפוקה אם המליצו על טיפול", "מה ? עצם היותי "אני" זאת בעיה ?" "מי היא שתחליט שיש לי בעיה?" "אולי באמת כדאי להיות פחות שקטה ?" "אולי טיפול יביא לי חברים נוספים?"
באותה תקופה היו לי שתי חברות. לא "חברות הכי טובות" אבל היו לי. בחוויה שלי אני לא זוכרת שום מצוקה/דיכאון מעצם השקט והלבד שלי. ומצד שני, אני זוכרת שהרגשתי "שונה" ביחס לילדים אחרים בכיתה וכמובן שתחושת השוני רק התעצמה בעבקות השיחה הזאת ועוד שיחות שבאו אחריה.
זאת הפעם הראשונה שאני זוכרת, שתחושת "המשהו לא בסדר איתי מעצם היותי אני" היכתה בי. תחשבו כמה זה חזק שאומרים לך במילים אחרות שאתה עצמך הוא הבעיה. בכולנו נטוע הרצון לתקן את המקולקל וכך גם אני, באותה תקופה, רציתי "לתקן" את עצמי והלכתי לטיפול הפסיכולוגי שכמובן, לא עזר כי מופנמות היא אינה בעיה וממש אין צורך לטפל בה אלא להפך היא חוזקה, דבר שלמדתי שנים רבות אחר-כך.
הרצון להוציא את הבעיה ממני, ליווה אותי שנים רבות. התייסרתי מכך שנולדתי אחרת, מופנמת בעולם של מוחצנים. רציתי להיות כמו כולם כלומר, מוחצנת או לפחות שלא אחזיק בחבילת המופנמת. תווית "הבעייתית" זאת שלא יכולה להיות כמו כולם, הלא מסתגלת ננעצה בי באותם שנות התיכון ולצערי ליוותה אותי שנים רבות אחר-כך.
כמה עוצמה יש לתווית ? כמה כוח אנחנו מעניקים לאחר ? וכמה צניעות וזהירות יש לנקוט כשאנחנו באים לפרש את הזולת ?
שלכם עד הפעם הבאה,
קרן
*למען הסר ספק, התמונות הן תמונות שאני בוחרת כדי לייצג תמונות אשר בראשי כמופנמת. הן אינן תמונות שלי עצמי