ישנן הגדרות שונות למופנמות. ההגדרה שבשנים האחרונות הפכה למקובלת היא הגדרתה של סוזן קיין שמתייחסת למופנמות ומוחצנות במונחי העדפה לסביבות עם רמות גירויים שונות ולאופן בו אדם ניטען באנרגיה.
כלומר, אנשים מופנמים כדי להיטען באנרגיה, זקוקים לסביבה שקטה בעוד שאנשים מוחצנים זקוקים לסביבה עם גירויים לדוגמא אינטרקציה חברתית כדי להיטען באותה אנרגיה. אדם מופנם, כשהוא מרגיש שהוא צריך להיטען באנרגיה, ילך למקום שקט בו הוא יכול להיות עם עצמו או עם מספר מצומצם של אנשים בעוד שאדם מוחצן ילך לפגוש חברים או יצא
נעים מאוד אני קרן רובל ואני מופנמת. החלטתי לומר זאת בגאווה. זה כמובן לקח לא מעט זמן להגיע לרגע הזה, אפשר לומר שזה מסע חיים.
מסע שהיה הרבה פעמים כאוטי בראש שלי. מלא “downs” ומעט “ups”. מסע של החלטות אמיצות ובעיקר בעיקר דיאלוג מתמשך ביני לבין המופנמות שלי. מסע שעבר בין ארגונים שונים (עסקיים ושאינם עסקיים, לוקאליים וגלובליים), בדרג ניהולי ושאינו ניהולי, בתפקידים שונים (יעוץ, מכירות, הדרכה, ניהול לקוח ). מסע שבו עברו אנשים שונים.
ליווי אישי בתהליכי שינוי ופיתוח קריירה של אנשים מופנמים
פיצוח משותף של אתגרים איתם מתמודדים אנשים מופנמים בעולם העבודה
ליצור מהלכים אסטרטגיים לצמיחה עסקית של הארגון באמצעות מינוף החוזקות של העובדים המופנמים (השקטים)
לפני מספר שבועות שוחחתי עם יוני, קצין בצבא, תואר שני, שלושה תפקידי ניהול בכירים וסמנכ"ל, שסיפר לי איפה המופנמות פגשה אותו במהלך חייו – איפה היא קידמה אותו ואיפה היא בלמה אותו. תוך כדי השיחה יוני דיבר על התחושה שלא משנה כמה אתה טוב, כמה
הדרכים שלי ושל יוני (שם בדוי) נפגשו במקרה או שאולי אין באמת מיקריות בעולם הזה). לאחר שיוני הקשיב לפודקאסט בו דיברתי על ניהול קריירה ומיתוג אישי כאדם מופנם, הוא פנה אלי וכתב : "הבנתי שאני מופנם ביג טיים". התפתחה שיחה מרתקת ביני לבין יוני שבסופה
זה כבר זמן מה שאני צועדת בדרך העצמאית….הדרך שבחרתי. הדרך שמאפשרת לי לנהל את הזמן שלי. להוביל על-פי הערכים שלי. לבחור את השותפים שלי. להגשים את עצמי. זאת, ללא ספק, הדרך שמאפשרת לי גם לרוץ בכל הכוח אבל, גם רגע לעצור ולנשום. במסע שלי עם
